סיפור הלידה האישי שלי | בקטגוריה: בלוג, המומלצים של שני | בתאריך: יום שלישי, דצמבר, 2017

הרבה זמן רציתי לשתף את סיפור הלידה האישי שלי,שהוליד גם את קבוצת ניו מאם ותהיתי לעצמי האם זה הזמן הנכון עבורי? האם תמיד יש זמן נכון עבור כל דבר בחיינו? עניתי לעצמי בעיקר מקבץ תירוצים שחוזרים על עצמם והחלטתי שזהו! אין זמן מתאים, יש כאן ועכשיו יש את הרגע.
סיפור הלידה של ניו מאם נולד בעקבות סיפור הלידה האישי שלי והנה אני מביאה אותו סופית על הכתב.
אני מרגישה חשופה מאוד לספר אותו ,אבל גם מרגישה שאני חייבת אותו גם לעצמי וגם לכן.
הנה זה מתחיל…

יום שישי 30.10.15 שעת צהריים, ריחות הבישולים משתלטים על כל פינה בבית ואני שואפת אותם פנימה ומחייכת. שישי,היום האהוב עליי בשבוע.
יש אווירה כיפית באוויר ומרגיש לי שכל יום שישי לובש חג ואני מצטרפת לחגיגה.
ואז -המציאות,
יש לי דירה לארוז ולהספיק להכנס לתוכה לפני שהאוצר שלי מגיע ,וגם בינינו, מרגיש שיש לי מספיק זמן עד הלידה הרי אין שום סימן וגם הרשיתי לעצמי לוודא זאת עם הקטן שלי.
שמתי יד על הבטן העצומה שלי,

והסברתי לאהוב הקטן שהוא יוצא בין ראשון לחמישי כדי שהברית לא תצא בשבת וככה נחגוג את הולדתו עם כל המשפחה והחברים הקרובים.
ממשיכה בסידוריי, שירים ברקע ואז כאב בטן קל מגיע.
לא משהו היסטרי אלא קליל ואני ממשיכה בשלי,
ואז שוב כאב בטן וכבר לא כזה קליל אבל היי לא תיכננתי ללדת היום ככה שאני שוב ממשיכה בשלי.
ואז מגיע גרד נוראי בבטן, האמתי שבמהלך כל חודש תשיעי הבטן גירדה לי בטירוף אבל התייעצות קטנה עם הרופא המקסים שלי הרגיעה אותי ואם להיות ממש כנה זו לא הייתה התייעצות קטנה אלא לפחות 30 פעמים שהתקשרתי אליו לשאול אם זה תקין.
״ כן שני, זה תקין, בפעם ה30, הכל בסדר״ ובמילים אחרות שיגעת אותי תעזבי אותי הלוואי שתלדי היום ואני לא אשמע ממך יותר .
באמת שלא רציתי שטלפון מספר 31 יצא לדרך אבל הגירודים הולכים ומחמירים,ואני לא מצליחה להוריד את הידיים מהבטן ולהתגרד בטירוף.
אז מה נשמע? מה איתך? לא דיברנו הרבה זמן הוא עונה בחצי חיוך וחצי טון דואג .
הפעם הוא הבין שזו לא סתם עוד דאגה מיותרת שלי ונשלחתי לבית החולים לעשות בדיקת מלחים בגוף . לפעמים מחסור במלחים בגוף עקב ההריון יכול להשפיע ולגרום לזירוז לידה ולא בדרך הטבעית. מרימה טלפון לבעלי ואומרת לו להגיע, הפעם זה רציני ואני ממש סובלת והוא כזה מדהים עוזב הכל ומגיע.
שוב פעם מגיע כאב בטן אבל הפעם משתלט על כל הבטן ושוב תוך שנייה עובר. אני התארגנתי בשנייה הרי הייתי בטוחה ,"בדיקה קטנה ואני בבית ממשיכה באריזות" רונן מגיע עולים לרכב ונוסעים בביטחון שתוך שעה לכל היותר מסיימים וחוזרים וזו בדיוק הסיבה שתיק הלידה נשאר בבית, הרי אני כבר חוזרת להמשיך את סידוריי!
ואז תוכניות לחוד – מציאות לחוד!
בכניסה לבית החולים הרגשתי דקירה ענקית,אני די בטוחה שראיתי כוכבים בתוך שמיים כחולים וצחים. השתוללתי מכאב בתוך הרכב ומרוב פאניקה לא נתתי לרונן לפתוח את הדלת של הרכב עד יעבור זעם.
הוא אכן חלף אבל רק לכמה דקות ואז הגיע אחד נוסף ואני נכנסת למחשבה עמוקה ותוהה לעצמי , כן כן תוהה לעצמי ברגע של אי שפיות מרוב שכואב האם אלה הצירים המדוברים במקום פאקינג להתחיל נשימות.
מזל שזה שוב חלף ואני נכנסת לבית החולים ספק פוחדת ספק המומה.
הרופאה מגיעה לבדיקה, אני מזילה דמעה כי כזו אני רכרוכית שמרחמת על עצמה כי היא לא יודעת לשאת כאב גם בבדיקה פשוטה ומבקשת מהרופאה לסיים מהר את הבדיקה כי לא הספקתי לארוז ואני גם רוצה להספיק להכין איזה עוגת שמרים שוקולד לאחרי הארוחה.
ואז הרופאה צוחקת ואני באמת לא מבינה למה, כי האצבע שלה בתוכי בודקת וזה כבר ממש לא מצחיק וזה לא סתם כואב זה כואב אימים והיא ממשיכה ומכריזה ״ מזל טוב את בתהליך לידה פתיחה 2 מחיקה 80 אחוז״
רונן לידי מתרגש בטירוף ואני בשלי מסבירה לרופאה:
״לא היום זה לא מתאים לי ללדת, אני לא רוצה ברית ביום שישי ובכלל באתי כי מגרדת לי הבטן, אז תני לי משהו אני אחזור עוד שבוע״
הרופאה מתחילה לצחוק כאילו אני מינימום עדי אשכנזי באמצע מופע סטנדאפ ואני בשלי בשיא הרצינות בלי טיפת הומור מכריזה!
״ לא מתאים לי היום לידה בחייאת דוקטור תעזרי פה קצת״
הרופאה חוזרת והפעם בקול רם וברור יותר :
״ שני חמודה את בלידה, היום זה היום בו את הולכת ללדת״
ואני? אני בתת הכרה בסוג של הלם.
לא תיכננתי ללדת היום, גם לא הבאתי תיק ואז הדמעות מתחילות לזלוג וההתרגשות בשיאה והנה מסע של 9 חודשים 39 שבועות פלוס 3 ימים הגיע לסיומו ואנחנו נפגוש את האוצר שלנו.
זהו עיקלתי- אני בלידה!

רונן מסתכל אליי בהתרגשות .
המבט שהחלפנו בינינו הרגיש לי בדיוק כמו אותו הרגע שנפגשנו בפעם הראשונה ובתוך תוכי ידעתי שהוא יהיה בעלי, רגע קסום , מיוחד כזה.
מתאפסת על עצמי מתקשרת לאמא שלי שתודיע לכולם ,מתקשרת למיילדת שלי ויאללה מתחילים.
השעות הראשונות עוברות ממש טוב,
הצירים מתגברים וזה כבר ממש לא משהו שבא והולך אלא בא כדי להישאר!
אמא שלי ואחותי מגיעות , רונן איתי צמוד מעודד ולא מצליח לעקל, ואני בנתיים כבר קרוב ל5 שעות ערומה במקלחת עם מים חמים שמכוונים הישר לגב התחתון.
אני תלמידה טובה, עושה מה שלמדתי.
סיבובי אגן חוזרים ונשנים ונשימות.
נשימות עמוקות שלגמרי עוזרות לי להפחית את הכאב ולהכנס לתוך חווית הלידה שלי.
המיילדת שלי מגיעה, נכנסת בודקת ואני עדיין בפתיחה 2 .
״ רק 2 אצבעות?״ אני שואלת
אין מצב להכניס יותר? אולי יש בילבול אני כבר 5 שעות ככה.
בנתיים הכאבים קיבלו אופי חדש, כואב יותר
ואני מתחילה לדבר שטויות.
אמא שלי אחותי ורונן צוחקים ובין לבין מנסים לעודד אותי.
אחרי עמידה רצופה של 5 שעות אני רוצה לנוח קצת ושוכבת מעט במיטה.
מנסה לנשום , לחשוב מחשבות חיוביות לחלום על הסוף .
רונן עושה לי נעים, המיילדת מתקשרת לאיזה מתקשר שאמור לעזור לי לפתיחה שלי להתקדם, והכי הזוי באמצע הכאב גם נותנת לי לדבר איתו ואני בקטע הזוי עוד יותר מדברת איתו ועושה דמיון מודרך, מהצד השני אמא שלי ואחותי מעסות לי את הגב ובזמן הזה גם אבא שלי הגיע ויאללה חגיגות.
כולם לידי ואני ?
אני בכלל לא בעולם הזה!
כואב לי ברמות!
אני רק רוצה עזרה , אפידורל משהווווווו
זה כבר שעות!
בגלל שאני לא בפתיחה שמתאימה לאפידורל והצירים ארוכיםםם וקשים מנשוא ושום מקלחת כבר לא עוזרת, לקחתי קוקטייל שאמור ״ למסטל אותי״ ואולי לעזור לפתיחה להתקדם כי מרוב שכואב כלום לא מתקדם.שותה את הקוקטייל ומאז
״ מסיבת טבע בתוך הראש שלי״!
אני בראשששש טוב לגמרי.
מדברת שטויות בלי סוף ואת זה ידעתי אחרי שסיפרו לי שפשוט התנהגתי כמו שיכורה ודיברתי אך ורק שטויות.
אבל היי,זה עזר.
אחרי כמעט שעתיים שההשפעה כבר ירדה התקדמתי לפתיחה 5.
ישששששש . ישששששש.
נכנסת לחדר לידה. התעקשתי לצעוד לשם בעצמי.
הרגשתי חזקה מספיק להתמודד.
המיילדת לא הפסיקה לעודד אותי ולומר לי
״ מצויין שני ,סימן מעולה ,יופי! אנחנו מתקדמות והלידה נראית במסלול הנכון״.
ואני?
מאושרת, מפחדת , מתרגשת ומרגישה בתוך סערה ענקית של רגשות.
אבל מרגישה כוחות ענקיים שמלווים אותי !!!
המיילדת שואלת אותי אם אני רוצה אפידורל?
המבט שנתתי לה בזמן שהיה לי ציר במשך 3 דקות רצופות ענה לה לבד על התשובה.
כוכבים כבר לא ראיתי , ממש הרגשתי שאני נוגעת בהם!
הגז צחוק כבר לא עוזר, אני רק מדברת שטויות ושואלת את המיילדת מתי פעם אחרונה היא הייתה בסטלה? כי אני בכזו סטלה מהגז צחוק והיא בכלל מסכנה לא יודעת מה זה ״סטלה״.
והיא בתמימותה שואלת את רונן, ורונן צוחק,לא יודע איך להסביר לה.
ואז המרדים הגיע,
מלאך עם מדים כחולים קצת רופפים.
חמוד כזה!
מבוגר עם זקן לבד, מבטא רוסי סופר חמוד ובעיקר רגיש ונעים.
אמר לי להתכופף כמו חתולה שמפחדת ולא לזוז.
הייתי ממושמעת .
הייתי חתולה.
לא זזתי.
ואז הרגשתי שריפה,חום כזה זורם וזהו נגמר.
אני מחוברת ותוך כזה דקות אני כבר שוכבת בשיא הכיף בחדר לידה.
ובחדר? חגיגה שלמה .
אמא שלי, אחותי, רונן, חמותי, גיסתי, , ובחוץ גיסי ואבא שלי ושישו ושימחו.
ההתרגשות בשיאה!
אמא שלי קוראת תהילים, הפתיחה מתקדמת ממש יפה והמיילדת מסתכלת על השעון ומכריזה
״ תוך שעתיים אנחנו מסיימות והתינוקי בחוץ, את מתקדמת נפלא, נפלא ממש ללידה ראשונה״
ואני מאושרת . ורונן מאושר . וכולם מאושרים .אופוריה.
ממשיכים להמתין וכל חצי שעה עד שעה האצבעות של המיילדת נכנסות פנימה לבדיקה כאילו אני תחנת רכבת של כניסה ויציאה.
בבדיקה המי יודע כמה היא מכריזה!
פתיחה 9 וחצי!!!!
שני זה הזמן ללחוץ, אני רואה ראש!
אמאלה את רואה ראש אני שואלת?
באיזה צבע הוא ?
היא עונה לי, אני רואה מלאאא שערות , יש לו מלא שיער!
היא קוראת לרונן ואמא שלי להציץ והם בטירוף!
ואני הדבר הראשון שעולה לי לראש זה להגיד לרונן
״ הוא יצא כמוך!, מלאאא שיער״
וכולנו באופוריה , צוחקים ולא מאמינים שעוד שנייה אנחנו פוגשים את האוצר הזה.
המיילדת צועקת לי:
קדימה שני חמודה ללחוץ.
ואני לוחצת חזקקקק
והיא צועקת לי : שוב פעם ללחוץ, יופי.
ואני לוחצת ממש חזקקקקקקקקק
ואז היא אומרת לי שוב פעם שני חמודה
ואני לוחצתתתתת הכי טוב שאני יכולה!
באמת!
וכלום לא קורה. כלום לא מתקדם.
לריסה המיילדת אומרת לי לא נורא הצירים עברו, תנוחי ונמשיך בציר הבא.
היא שוב עושה בדיקה רק שהפעם זו לא רק היא נכנסת לתחנה.
אורח חדש מגיח והוא הרופא של אותו לילה.
נכנס בודק אותי , פעם , פעמיים צוחק איתי אומר לי שהכל בסדר ויוצא להתלחשש עם המיילדת בצד.
ואני? אני חדה וקולטת הכל וישר שואלת את לריסה המיילדת
״ מה קרה?
על מה דיברתם?
משהו לא בסדר?
התינוק בסדר?״

כן כן שנינוש היא עונה לי.
הכל בסדר.
רק שאת לוחצת במקום שנראה התקדמות הראש עולה חזרה למעלה. והיה כבר פעם אחת של ירידות דופק.
לא נורא , הכל בסדר .נעשה קצת תנועות נגרום לו לרדת למטה ויהיה בסדר.
הזמן ממשיך לעבור, אני מסתובבת עומדת על המיטה על ארבע מנסה להזיז את עצמי כדי לעזור לתינוקי לרדת.
ושוב פעם מתחילה ללחוץ בהוראת המיילדת.
תלחצייייייייייי היא צועקת לי.
אני לוחצתתתתתתת
תלחצייייי כמו שעושים קקי , תלחצי חזק!
והיא צועקת לי יופי את לוחצת מצויין
ואני באמת לוחצת ממש טוב אני מרגישה שאני לוחצת ממש ממש טוב!
ואז משהו מצפצף, אני לא מספיקה לשמוע ציפצופים ואני מתחילה להרגיש חום שמתפשט לי בגוף ואני מרגישה חלשה נורא.
״ מה קורה , למה זה לא מתקדם״ אני כבר שואלת בתשישות.
כבר מעל 16 שעות אנחנו בתוך החדר לידה.
אני כבר בפתיחה מלאה וכלום לא זז.
אני מקבלת זירוז כדי לעזור לצירים להיות חזקים יותר ואולי לעזור לאוצר הקטן לצאת יותר מהר.
מנסה הכל.
פתאום נכנסות לחדר לידה עוד 3 אחיות , אני רואה את המבט של רונן שמנסה לשדר עסקים כרגיל,אני רואה את אמא שלי קוראת תהילים בטירוף ואני מתחילה להבין שמשהו לא בסדר.
תחנת הרכבת פתוחה וכול שלושת האחיות נכנסות ובודקות.
ואני כבר מבינה שמשהו לא תקין.
2 מהן אני מכירה באופן אישי.
המיילדת שלי לריסה והשכנה לשעבר שלי שילדה בערך את כל השכונה.
אני שואלת מה קרה והן מסבירות לי כי הראש בספינה 2 מסרב לרדת ואני כבר שעתיים בפתיחה מלאה וכבר היו פעמיים ירידות בדופק ויש לנו רק עוד חצי שעה לנסות להוציא את התינוקי כי הזמן לא עובד לקראתנו.
ואז שוב הרופא נכנס כבר פחות מחויך, מסתכל עליי ומסביר לי
״ אני נותן לזה חצי שעה אחרונה ״
יש שוב ירידות דופק לעובר אני לא לוקח סיכון, את כבר הרבה זמן בפתיחה מלאה . אני מבין את הרצון שלך ללידה טבעית אבל חצי שעה אחרונה וזהו!
ואני?
אני חסרת אונים!
מה קרה ל ״ שעתיים את מסיימת והתינוקי בחוץ״
מה קרה ל ״ את מתקדמת נהדר ללידה ראשונה״
מה קורה פה???
אני מנסה לאסוף כוחות , כולם תומכים בי שהכל בסדר ויהיה בסדר ולא לדאוג.
ואני?
אני לא מבינה איך אפשר ללדת אם לא דרך זה שהוא יוצא ממני, הרי זה טבע העולם, אין דרך אחרת!
ואז ממתינים, ושוב צירים ושוב לוחצת בכלללל כוחי, מרגישה שאני מוציאה את נשמתי החוצה כדי להצליח לפגוש את האוצר שלי , יופי אומרת לי המיילדת יופי.
הצירים פוסקים המיילדת מבקשת ממני לנוח מעט לצבור כוחות ואז אני מרגישה שאני זקוקה לאוויר, משהו לא טוב קורה לי.
רונן מחזיק לי את היד ומלטף אותי ואמא שלי לא מפסיקה לקרוא תהילים.
אני לא מצליחה לנשום טוב, אני מקבלת קצת חמצן , המיילדת בודקת אותי ורואה שהחום שלי עולה, הכל מתחיל להיות לי מבולבל, אני לא מבינה כלום ממה שקורה פה.
הרופא רץ לחדר נכנס ברוח סערה ואומר זהו מספיק יש שוב ירידות דופק אני לא לוקח יותר סיכון ומטיל את הפצצה
״ את נכנסת לניתוח קיסרי״
ואני לא מבינה כלוםםםםםםםםםם
פשוטטט כלוםםםםםםם
ואני רועדת מפחד!
כל הגוף שלי רועד ואני רק שואלת מה שלום התינוקי הקטן שלי ואני מתחילה למלמל והכל נהיה מהיר , הכל בלחץ
תוך שנייה מחתימים אותי אלוהים יודע על מה, ואומרים לי שאין ברירה הסיכון גדול מידי , תוך שנייה נוספת מעבירים אותי למיטה חדשה ומטיסים אותי במסדרונות בית החולים ומסבירים לי שאני בדרך לניתוח ואני פשוט רק בוכה!
הדיבורים מסביב כבר לא נשמעים מרוב הלחץ, היד של רונן ואמא שלי כבר מתחילה להוריד מאחיזתם טיפה ועוד טיפה עד שהן נעלמות כליל ואותן מחליפות הידיים של הרופא שלי והמיילדת שלי ואני רק בוכה ומבקשת להבין מה קורה פה?
אני לא מבינה כלום!
תעזור לי בבקשה!
ואז בום אני מרגישה כאילו התינוקי שלי רוצה לצאת מזה, אני מרגישה תוך כדי הריצה לחדר ניתוח צירי לחץ מטורפים הכללללל אני מרגישה.
אני צועקת
״ הוא יוצא לי, הוא יוצא לי״
והרופא באמת שמנסה ומסביר לי שני לא, זו רק תחושה עוד שנייה זה מאחורייך תירגעי,
לריסה המיילדת מצד שני מחזיקה לי את היד ואני שוב בוכה
״איפה רונן״?
״ איפה אמא שלי״
אני רוצה את אמא שלי!!!!!!!
והדמעות רק ממשיכות וזולגות……

הכי אני זוכרת זה את תחושת הקור שמיד עטפה כל חלק וחלק בגוף שלי והשתלטה עליי.
בחדר הניתוח הרגשתי שהכל קורה בהילוך איטי כמו בסרט, למרות שבפועל הכל קרה בשניות אחדות.
הרגע הזכור לי מכל הוא שהרופא המנתח נכנס ובהילוך איטי שהרגיש כנצח הוציא את המסכה הירוקה והניח אותה על הפנים שלו ובעצם הכריע את הסוף של הלידה שלי!
ניתוח!
האיטיות שבה הכל קרה בראש שלי הרגיש לי שסוף העולם הגיע ומתוך חווית הלידה הנעימה שהייתה לי עד כה הרגשתי שפה הנשמה שלי נשברת!
זעקות השבר שלי לא השאירו מקום לספק.
נשברתי.
נשברתי וכל הזמן מילמלתי ללא הפסקה
״ לא ככה תיכננתי לללדת״
״ זה לא פייר, למה? למה״
שוב הכל ממשיך בהילוך איטי, מרגישה כאילו אני כבר שנה בתוך החדר ניתוח, אני רועדת , ממש ממש רועדת.
את מגע ידו המלטפת והמרגיעה של אהובי החליפה מגע ידו של הרופא שליווה אותי ואת מגע החום של אמא שלי האהובה החליפה מגע המיילדת לריסה שניסתה בכל כוחה לתת לי את ההרגשה שיהיה בסדר.
אבל כלום לא היה בסדר.
כלום!
האפידורל הפסיק להשפיע לחלוטין בשניות הבאות והצעקות שלא צעקתי כל הלידה הגיעו בשיא כוחם וצרחתי לשמיים.
הרגשתי הכללללל,
הרגשתי איך התינוקי שלי עוד שנייה יוצא ממני ואני לא צריכה ניתוח. הרגשתי שאני נקרעת מבפנים.
הזמן לא עבד לטובתי ומרוב טירוף כאבים ולחץ הרופא שמחזיק לי את היד וכנראה לנצח יזכור אותי מרוב שלא שיחררתי אחיזה ורק לחצתי ולחצתי צעק למרדים בצורה מאוד ברורה וחדה
״ אין זמן לבדיקות, אין זמן לכלום- תרדים אותה הרדמה מלאה ע-כ-ש-י-ו!!!!״
הוא מלטף לי את הראש ולוחש לי באוזן
״ עכשיו הכאב ייגמר אני מבטיח לך״…..
ותוך שניות צללתי לעולם חדש.
הכאב נגמר.

מה קרה הלאה אני שומעת רק בדיעבד מהסיפורים של
בעלי אמא שלי וכל שאר המשפחה שהמתינו ליד חדר הניתוח שאצא ממנו שהשעה כבר 3:10 לפנות בוקר של יום שבת.
הדבר הבא שזכור לי הוא שפקחתי עיניים וראיתי את בעלי רונן.
מילמלתי אינספור משפטים לא הגיונים עד שאחד טוב יצא ושאלתי את רונן
״ אני אמא״?
והוא בשיא העדינות האופיינית לו ליטף את ראשי באהבה רבה לחש לי ובכה
״ מאמי את אמא, יש לנו תינוק מהמם! הוא נסיך קטן ומהמם ואני לא מפסיק להסתכל עליו את תתאהבי בו אני מבטיח לך, את גיבורה , אני אוהב אותך״
ואני?
אני עדיין לא מבינה שברגע אחד עצמתי עיניים לעולם חדש וברגע השני פקחתי אותן והפכתי
א-מ-א
אני אמא!
ביקשתי מיד שיביאו לי את האוצר הקטן שלי, שאוכל להריח אותו, להרגיש אותו לראות אותו.
שאוכל להרגיש אני אמא! שהפכתי לאמא!
צעקתי לרונן
״ איפה הוא? תביא לי אותו״!
והדמעות שלו ממשיכות לזלוג והוא אומר לי
״ מאמי אל תילחצי אבל היה לך חום שעבר לתינוק ומיד שהוא יצא לקחו אותו לפגייה והוא עכשיו שם״
השתוללתי!
בכיתי!
ניסיתי לקום וכל הגוף כאב לי.
רונן הרגיע אותי שזה בסדר, שמטפלים בו ושאני אתאושש ואוכל לראות אותו ושבנתיים יש לו תמונות באייפון ואני אראה אותו.
ברגע ההוא בפעם הראשונה בחיי הרגשתי תחושה שלא ידעתי על קיומה!
הרגשתי איך זה מרגיש שהלב שלי נשבר
איך מוחצים לי את הלב בעודי חיה ונושמת!
לראות את הבן שלי דרך המסך של האייפון צעקתי????
אתה שומע מה אתה אומר לי?
אני עכשיו ילדתי!
אני אמא!
אני אמא של תינוק שאין לי מושג איך הוא נראה!
שאני לא יכולה ללטף אותו, לחבק אותי ולתת לו להרגיש את המגע שהוא כל כך זקוק לו ביום הראשון שלו בחייו!
אני אמאאאאאאאאאא לכל הרוחות ואין לי שום תינוק לידי!
רונן ניסה בכל כוחו להרגיע אותו, אבל לא היה לו סיכוי.
כל הלילה רק בכיתי.
שום דבר לא ניחם אותי ולא הכין אותי לרגע הנוראי הזה.
הרגע הזה חקוק לי בנשמה!
בלית ברירה ראיתי את בני בכורי האהבה של החיים שלי, האוצר שגדל לי בבטן 39 שבועות פלוס יומיים דרך מסך האייפון.
התרגשתי אבל רק רציתי לישון.
לא עניין אותי כלום חוץ מלעצום את עיניי ולקום בבוקר ולראות אותו!
רונן ישן איתי, ולפנות בוקר מגיעות האחיות לבדוק אותי בבדיקות שגרתיות.
הן מנסות להיות עדינות אבל כמה שינסו זה לא יעזור.
הכל כואב, כל תזוזה קטנה, כל נגיעה.
הגוף בטראומה!
חתכו אותו!
והכי כואב הנשמה כואבת!
מאותו הרגע כבר לא נרדמתי, הסתכלתי על רונן שלי שישן לצידי במיטה ליד וחלמתי על הבוקר שיגיע לראות את בני בפעם הראשונה מאז שנולד.
הבוקר הגיע אמא שלי וכל המשפחה מגיעים ואני כבר לא מעניין אותי כלום.
הכל עובר לידי, רק מחכה לרגע שייקחו אותי לפגייה שנמצאת בניין אחד מחוץ לבניין בו אני נמצאת.
פתאום רופא חדש נכנס יחד עם 2 אחיות במבט מודאג ואומר כי הבדיקות שלי לא יצאו תקינות ואני לא יכולה לצאת מהמחלקה עד הרגע שנעשה שוב בדיקות ויגיעו התשובות.
אם מישהו לא הכיר אותי עד כה במחלקה אני די בטוחה שזה נגמר כי השתוללתי כמו נמרה בתוך כלוב באותו הרגע , ניסיתי לקום מהמיטה וכלום לא עניין אותי חוץ מזה מזה שאני הולכת לראות את הבן שלי ויהי מה!
הרופא ניסה להרגיע אותי והסביר לי שהוא לא יכול לשחרר אותי מהמיטה כי המוגלובין שלי ירד בצורה דרסטית ואני חייבת לעשות בדיקה נוספת ורק אז נוודא שהכל תקין ואוכל לצאת מהמחלקה ,
ואני בטירוף!
טירוף!
בוכה מתחננת על חיי שייתנו לי לצאת מהמחלקה אומרת שאני ייצא על דעת עצמי משתוללת!
מנהל המחלקה ומנהל בית החולים מגיע, מי לא בא אליי לנסות להרגיע אותי ולומר לי להמתין ושאסור לי לקום מהמיטה כי זה סיכון של חיים או מוות.
נשארתי לשכב במיטה בכאב לב בזמן שכל המשפחה שלי הולכים וחוזרים על מנת להראות לי תמונות של הבן שלי ששוכב בפגייה ועדיין לא ראה את אמא שלו בפעם הראשונה .
הכאב של אותו רגע חוזר אליי עכשיו ושובר לי את הנשמה.
זה כאב קשה מידי.
חד מידי.
כבר יממה שאני אמא ולא הכרתי את הבן שלי פנים מול פנים.
לא נגעתי בו, לא הרחתי אותי.
אני נשברת שוב.
מחכה לתוצאות הבדיקה כמו אוויר לנשימה.
התוצאות מגיעות.
״ מצטער אומר לי הרופא בראש מורכן, המוגלובין שלך ירד ל5 ואת תיאלצי לקבל מנות דם ורק אחרי שזה ייגמר תוכלי לצאת לראות את הבן שלך בפגייה״.
בשלב הזה כבר לא יכולתי!
לא יכולתי לשאת את הכאב.
זה כואב! כואב לי מידי בכל חלק בגוף!
לא ראיתי את הבן שלי כבר יומיים אני צועקת.
אני כבר יומיים אמא ואין לי מושג איך הבן שלי נראה , בבקשה ….. בבקשה…..
אני מתחננת ביקשתי תן לי לצאת.
הרופא לא נשאר אדיש אליי חיבק אותי ואמר לי
״ אני מצטער, אני באמת מצטער״.
רונן אמא שלי וכל מי שהיה לצידי כבר לא ידע איך לנחם אותי,
כלום לא עזר.
תחושת הריקנות שלי הרגישה גדולה מידי!
הרגשתי שהעולם הזה גדול עליי.
שוב הלכתי לישון בבכי.
שוב עוד לילה ללא הבן שלי.
שוב אני אמא ללא תינוק בזרועותיה….

השעה הייתה 5:00 לפנות בוקר, האחות הגיעה לבדיקה שגרתית ואני רק חיכיתי לשנייה שאור היום יעלה ואני יזכה לראות את הבן שלי.
החלטתי לעשות שינוי.
החלטתי לא לבכות, להיות חזקה.
ולא בשבילי אלא בשבילו!
הוא צריך אמא חזקה לפגוש, אמא שתחבק אותו, תנשק אותו ותגן עליו ולא אמא שתבכה!
הרגשת הריקנות התחלפה בתחושת התרגשות שגרמה ללב שלי להתפוצץ עוד שנייה.
רונן התעורר ב6 בבוקר והתרגש יחד איתי שסוף סוף אחרי יומיים אני יפגוש את הבן שלנו לראשונה!
השעה 7 בבוקר ולמרות שזה היה מוקדם מידי סידרו לי כסא גלגלים, הכינו את הפגייה לבואי והגיע הרגע המיוחל בו סוף סוף אני יהפוך לאמא אמיתית!
סוף סוף אני ירגיש את בני הבכור צמוד ללב שלי ולעולם לא ישחרר.
היציאה מהמחלקה החוצה לפגייה הרגישה לי כנצח.
רונן מחזיק לי את היד , אני עולה על כסא הגלגלים ומרגישה איך כל מטר שעובר הלב שלי דופק חזק יותר וחזק יותר!
אנחנו מגיעים לפגייה, מגיעה אחות מסבירה לי את נהלי הפגייה.
אני שוטפת ידיים שמה חלוק ומרגישה כי סוף סוף הלב שלי יחזור להיות שלם בשנייה שאני אפתח את דלת הפגייה.
צעד ועוד צעד ואני מרגישה שזה נצח!
דלת הפגייה נפתחת, דפיקות הלב שלי על 300 ואני מרגישה את הלב יוצא מהמקום.
רונן אהובי מחזיק לי את היד כי אני עומדת להתעלף ולוקח אותי בצעדים אחרונים לאוצר שלי.
ואז.
הזמן עוצר מלכת וכל הסבל נשכח!!!!!!!!
האחות מושיבה אותי ורונן מושיט לי את בני בכורי!
הוא אצלי בידיים !
הוא איתי!
הוא בידיים שלי ואף אחד יותר לא ישנה את זה יותר!
אני מחבקת אותו ומנשקת אותו ומלטפת אותו ובוחנת כל חלק בו ומספרת לו שאני אמא שלו!!!!!

אני ורק אני ורק אני אמא שלו!!!

סוף סוף אני באמת אמא!!!!!!!!!!!!!!!