סיפור הלידה של שרית | בקטגוריה: בלוג | בתאריך: יום ראשון, ינואר, 2018

אני שרית, בת 27 ואם ל 2 בנות מהממות ואחת נוספת בדרך.

את הבכורה שלי שהיום בת שנתיים, ילדתי בקיסרי אלקטיבי (מתוכנן) וזאת עקב שילייה נמוכה… עד היום של הניתוח הייתי בתקווה שהשילייה תעלה ולא אצטרך ניתוח אך הדבר לא קרה. והאמת שאני מטבעי זורמת ולא מפחדת מניתוחים, אפילו לא קראתי יותר מדיי פשוט זרמתי.
בחדר התאוששות לאחר הניתוח כשההרדמה פגה התחלתי להרגיש את גופי, וואו, לא האמנתי לרמת הכאב. הוא ליווה אותי במשך שבועיים שלמים. הייתי עם עזרה כל שעות היום, נטלתי המון משכחי כאבים ומרוב כאב אף וויתרתי על הנקה בלב כבד.
כידוע ההמלצה בין ניתוח להריון נוסף הוא  להמתין שנה, אך חלומי היה תמיד ילדים צמודים ולכן לאחר 10 חודשים- נקלטנו להריון עם בת נוספת. ברוך ה' ההריון היה משעמם למדי,בדיקות תקינות וכך הגעתי בקלות לשבוע 34.
השעה הייתה 02:00 בלילה, ומתוך שינה אני מרגישה זרם כמו ירידת מים… התפלאתי! כבר? הייתכן? רצה לשירותים, יושבת באסלה וזרימה של דם…. ממש כאילו פתחו ברז והוא זורם ולא מפסיק. הראש שלי התחיל במסע מחשבות "הכל אבוד,עברתי הפלה! " קוראת מיד לבעלי, מעירה את אמא שלי שגרנו אצלה בזמנו ותוך 10 דקות אנחנו בבית חולים.  מיד נבדקת,שוכבת עם מוניטור שמראה שהכל תקין עם העובר. ברוך ה' לחשתי לעצמי.
המוניטור הסתיים ונעמדתי על מנת ללכת לרופאה ובשנייה שנעמדתי שוב זה קרה! זרימה עצומה של דם! לאחר בדיקות התברר שהייתה לי היפרדות קרומים מה שגרר אשפוז עד שהדימום פסק. במהלך האשפוז קיבלתי זריקה להבשלת הריאות במידה וחלילה תהיה לידה מוקדמת, וכמובן התריעו שאם הדימום יימשך אכנס לניתוח חירום. לאחר 5 ימים של תפילות ואמונה מהנשמה הדימומים פסקו, שוחררתי הביתה אך לצערי השמחה הייתה מוקדמת ואחרי כמה ימים שוב חזר הדימום, פחות מאסיבי אבל הוא עדיין קיים. שוב תהליך האישפוז, שוב החרדות וכבר הייתי בטוחה שזהו, זה ייגמר בניתוח.  אך נסתרות הן דרכי האל ולמרות כל החששות תפילותיי נענו ולאחר 5 ימים הדימום פסק לחלוטין ושוחררתי לביתי לשמירה.
האמתי שהיה לי קשה בטירוף,הקטנה שלי שהייתה בת חצי שנה רצתה ואף דרשה שארים אותה ואטפל בה, ולא יכולתי. חששתי שאמשוך ככה עד שבוע 40, ונעצבתי. רציתי להיות שם עבור הקטנה שלי אך לא יכולתי.
הזמן עבר והגעתי לתחילת שבוע 37, פתאום לפנות בוקר אני מרגישה צירים,אחד לכמה שעות, לא התרגשתי. היום נמשך ולקראת הערב הצירים התחזקו וגם מרווח הזמן ביניהם. בעקבות העבר שלי לא לקחתי סיכון ואמרתי לבעלי קום תתארגן נקפוץ לבית חולים, מקסימום אקבל עירוי ונחזור.
הגענו לבית החולים האחות שומעת ורואה אותי ואנחנו בנתיים ממתינים לרופא. הצירים מתחזקים ואני פונה לאחות "לא נראה לי שאת צריכה ללדת" האחות הצהירה ואני משיבה "למה את חושבת ככה? אולי כדאי שתבדקי פתיחה?" בודקים ויש פתיחה של 2 ס"מ, איזה יופי. ממתינים לרופא ובינתיים הצירים מתחילים להיות בלתי נסבלים ואופס, ירידת מים. נכנסתי לרופאה שעשתה לי קצת סטריפינג ומשם קבעה שאלך לחדר לידה ובנתיים אני סובלת מצירים כואבים בטירוף. נכנסת לחדר לידה והמרדים מתעכב, 5 דקות שהרגישו לי כמו נצח הרי לא הרגשתי צירים מעולם, הלידה הראשונה הייתה בניתוח קיסרי והכל תוכנן מראש. הצירים ממשיכים והמושיע מגיע. האפידורל בפנים הצירים נעלמו ואני ובעלי החלטנו לתפוס תנומה קלה, או לומר את האמת לישון. בין השינה כל שעתיים נכנסים לבדוק פתיחה, ארבע לפנות בוקר והתקדמתי לפתיחה של 8, צלצול לאמא שתגיע.
שבע בבוקר החלפת משמרת וכולי בחששות מי תהיה המיילדת,מה יהיה איתי עכשיו? לשמחתי הגיעה מיילדת מקסימה, צעירה ואנרגנטית שהחליטה שאנחנו עושות את זה יחד כמו גדולות, ולי כבר לא היה ספק כי האמנתי ורציתי כל כך לחוות לידה טבעית שכל כולי הייתי שם, בהרגשה באמונה וברצון לחוות לידה רגילה, הידיעה שאם אעבור עוד קיסרי הסיכויים שלי יפחתו גרם לי לרצות אפילו יותר להתאמץ.
השעה כבר שמונה וחצי בבוקר פתיחה מלאה והגיע הזמן להתחיל לעבוד.  לחיצות,  ועוד לחיצות. אפשר לנוח קצת אומרת לי המיילדת. ואני? לא , אני לא רוצה לנוח "היא כבר בחוץ אני מרגישה" אני צועקת ולא עוצרת לרגע. נכנסתי לטירוף ומיד אחריו יצאה הבובה שלי. 2.300 של אושר טהור, ישר לגופי. גופה היה חם ונעים, והבכי שלה טהור. כל כך טהור.
הצלחתי, ידעתי שאצליח כי האמנתי! האמנתי שלמרות הכל הגוף שלי מסוגל לזה. עשיתי את זה. ניצחתי.